: ספר ׳©׳ ׳” ׳” ׳›׳•׳× ׳— ׳§ ׳“ סימן קיט

הקודם הבא

הנשבע שלא לשחוק אי רשאי להגריל לשם מצוה כגון לקדיש

ב"ה א` בשבת ט` שבט התשכ"ג ברוקלין נ"י יצו"א.

שלום שלום לקרוב דיתיב בעומקי דלבאי ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם חוב"ט זרע קודש פ"ה אי"א וכו` כש"ת מוה"ר שלום יחזקאל שרגא רובין הלברשטאם שליט"א אדמו"ר מציעשינעב.

אחדשת"ר באהבה רבה, ובדבר שנסתפק במי שנשבע שלא לצחוק שום שחוק ואירע שהוצרך להגריל לענין קדיש על אביו ואמו אי מותר להטיל גורל לפי מה שמבואר בש"ע יו"ד סי` רי"ז סמ"ח דמי שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו ודווקא מנה גדולה נגד קטנה כדאמרינן בגמ` שבת קמ"ט אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא ובס` אלף למגן על מטה אפרים שער א` סק"ח פשיטא ליה לאיסור אלא שנתן עצה שחבירו יגריל וממילא ידע גם הוא וכת"ר תמה עליו ועל עצתו דהרי עיקר הדין הוא משום הפסד ממון והכא אין בו הפסד ממון, גם מעיקר דינא לא חל כיון דאיכא כאן מצות כיבוד או"א ולא חל השבועה, ועל עצתו תמה שהרי קיי"ל דהאסור להטיל גורלות אסור לשום אדם בשבילו וא"כ ליכא כאן איסור ומ"מ סיים דנכון לעשות הגורל מתוך הספר דאין זה בכלל גורל וכמ"ש השבו"י סי` כ"ד עכ"ל.

ולפום ריהטא יפה כיון בזה דלפי מה שנראה מדברי הפוסקים עיקר האיסור הוא משום הפסד והכי מוכרח מלשון הרי"ו שהוא מקור מוציא דין זה בנתיב י"ד ח"ד בסופו וז"ל הנודר או הנשבע שלא ישחוק שום שחוק אסור להטיל גורלות ולא אדם בשבילו ודוקא מנה גדולה כנגד מנה קטנה כדאמרינן בשבת (פ` שואל) אין מטילין חלשין בשבת משום משחק בקוביא כך כתב רבי` פרץ עכ"ל. הרי שכתב דדוקא מנה גדולה כנגד קטנה דיש בזה ענין של הפסד ממון לאחד אבל סתם להטיל גורלות שאין בו שום הפסד ממון מותר וכן פי` הב"י בו וכן כתב להדיא הלבוש ז"ל וז"ל מי שנדר או נשבע שלא יצחוק שום צחוק אין כוונתו אלא בשחוק המביא לידי הפסד ממון לפיכך אסור בכל שחוק המביא לידי הפסד ממון אפילו להטיל גורלות כגון מנה גדולה כנגד מנה קטנה או להמרות את חבירו שקורין אפוסטא"ר בלע"ז וועטין, וכן שום אדם לא יעשה שום שחוק בשבילו וכו` ע"ש, ומפורש דמי שנדר שלא יצחוק סתם אין כוונתו אלא צחוק המביא לידי הפסד ממון וממילא היכא דליכא הפסד ממון מותר.

אלא דהט"ז יו"ד סי` רי"ז ס"ק ל"ט פירוש בדברי רבינו ירוחם וז"ל וכתב ב"י בשם רי"ו בזה דעיקר כוונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון עכ"ל משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ"מ נראה לי שהולכין אחר כוונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אפילו בשחוק חנם אסור כן נ"ל עכ"ל. נראה מפורש דס"ל דרי"ו מיירי דהיתה כוונתו דוקא בשביל הפסד ממון אבל במי שאין כוונתו בשביל הפסד אלא בשביל הפסד זמן הכ"נ אסור בשאר מיני שחוק ואפילו בסתם ולא פירש בשעת השבועה אזלינן בתר כוונתו, וכן הביא בחכ"א כלל צ"ז ס"ה וז"ל והולכין בזה אחר כוונתו דאם עיקר כוונתו היתה בשביל הפסד ממון מותר לשחוק בחנם אבל אם כוונתו היתה בשביל הפסד זמן או משום שמתוך השחוק באין לידי קטטות אז אסור אף בחנם וגם שליח אסור דשלוחו של אדם כמותו עכ"ל.

ולפ"ז פשוט בדידן נמי דאם היתה כוונתו בשביל הפסד ממון א"כ אין כאן שום חשש בגורלות של קדיש דעל זה לא נשבע מעולם אבל אם היתה כוונתו בשביל איבוד זמן או קטטה א"כ הכ"נ דאסור להגריל לענין קדיש, ובסתם שלא פי` כוונתו לדעת הלבוש היה נראה דמותר ולדעת הט"ז נראה דאסור, וכן יש להכריח קצת משו"ת הרדב"ז סי` רי"ד וז"ל ספר פסקי דינין מי שנשבע שלא לשחוק בשום שחוק בעבור מעות אסור להטיל גורלות ולא לשום אדם בשבילו כדאיתא בשבת אין מטילין חלשים משום קוביא ע"כ. והנראה דדייק בלשונו שלא לשחוק בעבור מעות והוציא בשפתיו או בכוונתו עכ"פ בעבור מעות אבל מי שנשבע ולא אמר בעבור מעות או שפירוש להדיא בשביל ביטול זמן ודאי דהכ"נ דאסור וכט"ז ועכ"פ לא מצינו חולק בזה על הט"ז ולפ"ז ודאי דגם בגורל בכלל איסור אם היתה כוונתו בשביל ביטול זמן.

ומה שיצא כת"ר לחלק די"ל דדוקא גורל שאסור להגריל בשבת אסור להנשבע שלא לצחוק אבל גורל שמותר בשבת גם להנשבע שלא לצחוק מותר לעשות לא נהירא לן דמנ"ל לחלק כן והא דהביא מלשון הרי"ו שכתב אין מטילין חלשין בשבת משום קוביא ובגמ` ליתא לתיבת בשבת דהלא גם בחול אסור אלא להורות בא דדוקא גורלות שאסורים בשבת אסורים לנשבע אבל גורל שמותר בשבת מותר גם להנשבע לאו דיוקא הוא דהרי"ו כתב כן משום דבגמ` שבת הנ"ל שקיל וטרי למה עם בניו ובני ביתו אין ועם אחר לא משום דרב יהודה אמר שמואל דבני חבורה המקפידין עוברין אכל אלו ופריך אי הכי בניו ובני ביתו נמי ומשני בניו ובני ביתו כרב דמותר להלוותן להטעימן טעם ריבית ופריך אי הכי אפילו מנה גדולה כנגד קטנה ומשני אהכ"נ וחסורי מחסרא ונחלקו הראשונים ז"ל בהא שמעתתא המ"מ הביא בפכ"ג מה"ש הי"ז דעת הראב"ד והרשב"א שכיון דאין הלכה כרב דאמר מותר להלות את בניו ואת ב"ב בריבית אף ההפסה אסור במנה גדולה נגד קטנה וזה דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל לפי דעתו והביאו הב"י ובש"ע או"ח סי` שכ"ב.

והרמב"ם כתב דעם בניו ובני ביתו מותר להטיל גורל אפילו על מנה גדולה כנגד קטנה מפני שאין מקפידין וכתב המ"מ שם דע"כ לא נדחית ההיא דרב אלא לגבי ריבית דאורייתא וחוששין דילמא אתי לסרוכי אבל קוביא שאינה אסורה אלא דרבנן בבניו וב"ב לא גזרו וכן הביא עוד בשם הריטב"א ושכן נראין דברי הבעה"מ ז"ל. ובאמת כי המעיין בבעה"מ יראה דלא כתב טעם זה בריבית וז"ל ואע"ג דלענין ריבית לית הלכתא הכי כי היכי דלא לסריך מ"מ שמעינן מינה דקפידת בניו וב"ב לאו קפידא נינהו ואסיקנא דבניו וב"ב אפילו מנה גדולה כנגד קטנה שרי וכן נראין דברי הראבי"ה סימן שנ"ח שכתב מפיס אדם עם בניו וב"ב וכו` שמותר להטעימן טעם ריבית וכ"כ הראב"ן סי` שפ"ד ע"ש ודעת רבינו ירוחם כדעת הרמב"ם ז"ל ונמצא דלפי שיטתו הכי קאמר מפיס אדם עם בניו ועם ב"ב על השלחן אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה כדרב יהודה אמר רב עם בניו ובני ביתו אין עם אחרים לא ובשבת מיירי דכל המשנה מיירי התם בשבת אלא דעם אחרים אסור אף בחול משום קוביא אבל עיקר המשנה בשבת מיירי ולכן כתב הרי"ו כדאמרינן בפ` שואל דאין מטילין חלשים בשבת דלענין שבת נשנית משנה זו, ואדרבה הרי גם מה שהתירו לבניו ובנותיו הוא רק משום דלא קפדי וליכא משום ריבית או משום שאר עניני דחיישינן להו אבל לענין שבועה כיון דנשבע ודאי דהכל בכלל לטעם השני. ובשלמא אי היינו אומרים דעיקר הטעם משום הפסד ממון אכתי היה מקום לחלק קצת אבל לפי מש"כ הט"ז דבשביל איבוד זמן מאי נ"מ אי מותר להגריל בשבת או לא כיון דבדעתו הי` שלא לאבד זמן בחנם כ"ש בשבת שאסור לבטל זמן בחנם.

גם מה שהביא מדברי הב"ח ודרישה סוס"י רט"ו וסו"ס רט"ז וציין עליהם הש"ך סי` רי"ז אי גורל נקרא בכלל שחוק בלשון בנ"א בעצמו הרגיש כת"ר דקיי"ל דגורל הוה בכלל שחוק וכן פסקו האחרונים ז"ל, וא"כ גם בהא ליכא טעמא.

ומה שטען עוד דהכא לא חלה השבועה על הגורלות דכיון דהוה מצות כבוד אב ואם ואפילו לאחר מיתה דקיי"ל מכבדו מחיים ומכבדו לאחר מותו כמבואר ביו"ד סי` ר"מ ס"ט ובמנ"ח מצ` ל"ג ואין השבועה חלה על דבר מצוה, לאחר בקשת סליחתו שגגה הוא מתרי טעמי, א) דהא דאין השבועה חלה על דבר מצוה היינו בנשבע לבטל המצוה בפירוש אבל הנשבע בסתם ונכלל המצוה חל השבועה על המצוה בכולל כמבואר ביו"ד סי` רל"ו ס"ד אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה והטעם דכיון שאומר מצה סתם כלל כל מצה אפילו שאינה של מצוה וכן בצל סתם כלל גם צל שאינו של מצוה וכיון שמצאה השבועה מקום חלות על הרשות חלה ג"כ על המצוה בכולל וכ"כ עוד בסי` רל"ח ס"ו שבועה שלא אוכל נבילה ושחוטה דחייל אפילו אנבילה כיון שכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וא"כ כ"ש הכא דאמר סתם שבועה שלא לשחוק שום שחוק דנכלל גם גורל של מצוה שהוא ג"כ שחוק אף דהוה מצוה וזה פשוט.

שנית נראה דהכא אפילו נשבע על הגורל עצמו של מצוה ממש בלא כולל נמי חייל שהרי קיי"ל ביו"ד סי` רל"ט ס"ו דהא דנשבע על דבר מצוה לא חלה השבועה היינו במצוה דאורייתא דוקא אבל במצוה דרבנן הנשבע חלה השבועה וכגון הנשבע שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה וכיוצא בזה, ומעתה אמירת קדיש אפילו אי נימא דההגרלה הוה מצוה על כרחך דלא הוה אלא מצוה דרבנן וא"כ פשוט דחלה השבועה.

והנה כנראה דכ"ת שכל את ידיו וציין דכבוד או"א אפילו לאחר מיתה הוה מצוה וכונתו דא"כ הוה מצוה דאורייתא אבל באמת ודאי דשגגה הוא דאף דכבוד הוה דאורייתא אבל קדיש ודאי דלא הוה אלא דרבנן דאף שיש דין כבוד יכבדהו בתפלה או בצדקה או באופן שהוא וחס לומר דאמירת קדיש דאורייתא הוא ולדידי פשוט דאפילו מי שנשבע שלא לומר קדיש בכלל חלה השבועה ואסור לומר קדיש או שישאל על שבועתו.

איברא דבשו"ת תשב"ץ ח"ב סי` קס"ג שכתב וז"ל אבל בכאן שהשבועה לא היתה אלא לעבור לפני התיבה ונראה שהוא מ"ע מה"ת שהרי לעבור לפני התיבה אינו אלא להוציא הרבים ידי חובתן בדברים שבקדושה ובקריאת התורה ושתיהן מה"ת שהרי בדברים שבקדושה אמרו בפ` מי שמתו מניין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי וכו` ודין קריאת התורה מ"ע מה"ת הוא וא"צ זה לפנים שאפילו בה"ת לפניה הוא מה"ת וכו` וכיון שלעבור לפני התיבה יש בו מצוה מה"ת להוציא הרבים בדברים שבקדושה ולקרות התורה א"כ הנשבע שלא לעבור לפני התיבה כנשבע שלא לעשות וכו` עכ"ל ע"ש ומשמע לכאורה דאם נשבע שלא לעבור לפני התיבה אינו חלה השבועה.

אמנם באמת דברי התשב"ץ ז"ל צע"ג דמה שכתב דלעבור לפני התיבה הוה דאורייתא והלא עיקר תפילה בציבור לא הוה אלא דרבנן ועיין ברכות מ"ז ע"ב ר"א שחרר עבדו והיכי עביד הכי והאמר ר"י וכו` לדבר מצוה שאני ועיין תוס` שם ד"ה מצות וברש"י מצוה דרבים להוציא רבים ידי חובתם בקדושה ועיין גיטין ל"ח ע"ב ובמפרשים שם. עכ"פ לדברי הכל תפלה בציבור לא הוה רק דרבנן. גם מה שהביא מקריאת התורה שהוא דאורייתא לכאורה ג"כ צריך ביאור דודאי קריאת התורה מתקנת משה ועזרא הם כמבואר בש"ע אלא שדעת הריטב"א ועוד איזה ראשונים דהוה דאורייתא עיין מאירי על הל` ס"ת ומה שהביא ראי` מברכת התורה לכאורה אינו ראי` דודאי עיקר ברכת התורה דאורייתא אבל זה על כל לימוד התורה אבל קריאת התורה בציבור נראה דהוא תקנה וכנ"ל וצ"ע ובגליוני הש"ס ברכות כ"א כבר הקשה אדברי התשב"ץ הנ"ל והניח בצ"ע ע"ש.

ועוד בו שלישיה דנראה דמעיקרא אין דמיונו עולה יפה ולא דמי כעוכלא לדנא דפשוט דאין הטלת הגורל מצוה וגם לא בכלל המצוה של כבוד או"א והמצוה על בנו לכבדו ולומר קדיש אבל להגריל אין זה בכלל המצוה וילך לביהכ"נ שיוכל לומר קדיש בלי הגרלה או שיתפשר עם השני בלי הגרלה או יעשה מה שיעשה אבל מה תלוי מצות אמירת קדיש של כבוד או"א בגורל והגורל אינו אלא סיבה צדדית שע"י יתברר איזה קדיש הוא שלו אבל אין זה נוגע לגוף ועצם אמירת הקדיש כלל וא"כ אפילו אי הוה כה"ג מצוה דאורייתא ודאית וכגון כבוד אב ואם דאורייתא ממש והיה תלוי בהגרלה וכנ"ל נראה לפענ"ד פשוט דהשבועה היתה חלה על ההגרלה דאין ההגרלה המצוה אלא הכבוד וזה פשוט לפענ"ד.

והא עצה שכתב כת"ר עפ"י דברי השבו"י ח"ג סי` כ"ד שמספקא ליה אי גורל הוה מתוך הספר כגורל שבש"ס דאפשר דגורל שבש"ס דמי טפי לקוביא הנה השבו"י באמת לא החליט סברא זו לדינא ומספקא ליה וספק נדרים להחמיר וגם כי לפענ"ד דברי השבו"י צ"ע דאם לא דמי לגורל א"כ ליכא כאן גורל גם לענין קדיש ואנן ע"פ הגורל חולקין הקדישים ועיין חו"י שהגורל מדבק בו רוח מן השמים. וכ"ש לפי מה שכתב ראב"ן סי` שפ"ד שפי` הא דמנה גדולה נגד קטנה ולהפיס גם בחול אסור מאי טעמא משום קוביא פי` וז"ל דהא קוביא הוא דכל אחד סומך על מזלו ואומר לחלקי בא הגדול כמו משחק בקוביא שסומך למזלו לאמר אני אנצח ע"כ, ונמצא דעיקר הטעם משום דכל אחד סומך על מזלו שינצח ובזה לכאורה אין נ"מ בין ספרים לשאר גורל וכן נראה לכאורה מדברי רש"י שבת הנ"ל ע"ש וא"כ אין נ"מ באיזה גורל הוא.

ומעתה פש לן לראות עצת האלף למגן שיגריל חבירו וממילא יודע ג"כ בשבילו וכת"ר תמה עליו דמה הועיל בזה כיון דאם נאמר בעצמו אסור הא מבואר שם בש"ע אסור להטיל גורלות ושום אדם בשבילו, והנה לכאורה דבר זה תלוי בגוף השבועה שאם נשבע משום הפסד ממון א"כ ודאי דאין נ"מ דמה לי הוא ומה לי חבירו כיון שעושה בשבילו ומפסיד ממון לו ואסור לשום אחר בשבילו אבל אם נשבע בשביל הפסד זמן בחנם י"ל דלאחר שרי דדוקא בשביל ביטול זמן שלו הוא דנשבע אבל בשביל ביטול זמן של אחרים לא נשבע וממילא מותר לאחרים לשחוק בשבילו וכן מצאתי מפורש בשמלת בנימין יו"ד סי` רי"ז בבגדי כהונה ס"ק מ"ח וז"ל ולא שום אדם בשבילו הטעם כתב בב"י בשם רי"ו דעיקר כוונתו היה כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון ע"כ משמע דהכל תלוי בכוונת הנודר דאי חזינן ליה לדעתיה דמשום הפסד ממון הוא אז אסור אפילו אדם אחר בשבילו אבל בחנם מותר אפילו הוא עצמו אבל אי חזינן לדעתו דכוונתו משום בילוי זמן א"כ מותר באדם אחר בשבילו אבל הוא עצמו אסור אפילו בחנם כנ"ל עכ"ל.

ולפ"ז בדידן היה מותר ממ"נ דאם כונתו משום הפסד הרי כבר ביררנו לעיל דאז שפיר מותר אפילו בעצמו היכי דליכא הפסד ממון ואם היתה כוונתו בשביל בילוי זמן בחנם אז דאף דבעצמו אסור אבל עכ"פ אדם אחר מגריל בשבילו. אלא דכד דייקינן שפיר בהא שמעתתא נראה דדברי הש"ב הנ"ל תמוהין הם ואשתמיטתיה מיניה דברי הרדב"ז ז"ל בתשו` סי` רי"ד וז"ל.

הספר פסקי דינין לא הביא ראי` (ר"ל למה שאסור לאדם אחר בשבילו) ולדידן דס"ל כמ"ד דאיכא גזל בקוביא הדבר ברור כי מי שנשבע שלא לגזול חבירו מה לי גזלו בידו או ע"י אחר הכל הוא בכלל השבועה ואפילו למאן דס"ל דקוביא אין בו גזל מ"מ כוונת שבועתו שלא יצחוק כדי שלא יפסיד א"כ אפילו ע"י חבירו נמי הוה בכלל שבועתו ותו דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו וכל דבר שהוא אסור לעשות אסור לו לומר לאחרים לעשותו ותו דאפילו למ"ד דאין בו משום גזל מודים הם דאסור להתעסק בהם וכיון שזה רצה לגדור עצמו בדבר מה לי ע"י עצמו מה לי ע"י אחר. והנה אף שבטעמים הללו אכתי יש ליישב דלכאורה כלהו ליתנהו בדידן דהרי כבר ביררנו דאם השבועה היתה בשביל הפסד ממון א"כ לדידן מותר להטיל גורל אפילו לדידיה בעצמו וממילא ליתנהו להני טעמי דחבירו אסור משום הפסד ממון או גזל אלא דגם הטעם משום שלוחו של אדם אפשר לדחוק בו שהרי כתב הרדב"ז ז"ל בטעם ב` וז"ל ואפילו למ"ד דקוביא אין בו גזל מ"מ כוונת שבועתו כדי שלא יפסיד א"כ אפילו על ידי חבירו נמי משמע דאזלינן בזה בתר כוונת הנשבע אם נתכוין גם ע"י חבירו וא"כ י"ל דודאי הנשבע בשביל הפסד ממון כוונתו גם ע"י חבירו אבל הנשבע בשביל דאגת בילוי זמן ודאי דאין כוונתו על אחרים וכשמלת בנימין דמה לו אם אחרים מבלים הזמן והרבה בטלנים בעולם וא"כ מותר ע"י שליח.

אמנם הרדב"ז הביא שם טעם חמישי וז"ל א"נ דממתניתין דשבת יש ראיה לשני הדינין מדקתני סתם אין מטילין חלשים ולא מפלגינין אם הם בעלי חלשים או אחרים מטילין להם החלשים שכן המנהג שאין בעלי הגרלות מטילין הגורל כדי שלא יהיה הרמאות בדבר ועלה אמרינן משום קוביא משמע דבכל גוונא איכא קוביא למי שנשבע נמי אפילו ע"י אחר עובר על שבועתו ודוק ותשכח עכ"ל. נראה דטעמו בזה כיון דעיקר גורל של בעלי גורלות דרכן ע"י אחרים להטיל ממילא הנשבע דעתו על עצמו כמו על אחרים שלא ישחקו בשבילו ולפי זה ודאי דאין נ"מ בין נשבע בשביל הפסד ממון או הפסד זמן כיון דלעולם הנשבע בדעתו על אחרים ג"כ שאפילו אחרים יגרילו לו ג"כ איכא הפסד זמן שכן הוא הסדר של בעלי הגרלה שאחרים מגרילים והם ג"כ מבלים הזמן ועכ"פ כתב הרדב"ז דבכל גוונא איכא קוביא למי שנשבע וזה דלא כשמלת בנימין הנ"ל ואף שאכתי יש לדחוק קצת מ"מ הרואה בצדק יראה דדברי השמ"ב תמוהים בזה וא"כ ודאי דגם ע"י שלוחו אסור.

והנה כי כן צדקו דברי האלף למגן בזה דהיכא דהוא בעצמו אסור אפילו ע"י שליח אסור וכמו שכתב כת"ר אלא דאינו צודק במה שכתב סתם דנודר לישבע אסור להגריל בשביל הקדיש דיש חלוק בין נודר בשביל הפסד ממון לנודר בשביל הפסד זמן ובזה צודק כת"ר בהשגתו עליו.

העולה לדידן לדינא הוא שאם נשבע בשביל הפסד ממון מותר להטיל גורל בשביל קדיש וכן כל גורל שאינו משום הפסד ממון אפילו בעצמו ואם נשבע משום ביטול זמן חנם או קטטה אסור להטיל גורל בעצמו ולשום אדם בשבילו ודלא כמשאת בנימין אבל השני יכול להטיל גורל לעצמו ולמשל שהשני יגריל אם הוא יאמר קדיש לאחר שיר של יום או לאחר עלינו וממילא איזה שיעלה לו ישאר הקדיש השני להנשבע ובזה ליכא שום איסורא כיון דהוא אינו עושה שום הגרלה וגם השני אינו עושה בשבילו אלא עושה לעצמו הגרלה על איזה קדיש שיאמר והשני ממילא יודע וזה ברור בס"ד.

ובזה הנני חותם מתוך אהבה וידידות מכבדו ומוקירו בלב ונפש.

מנשה הקטן